מאת: "תומר" (שם בדוי)
(מקרה משנת 2003, נכתב באוקטובר 2003)
בגיל 36 לקיתי באוטם שריר הלב. זו הייתה הפתעה גמורה, אם כי – בגלל סיפור משפחתי – ציפיתי ללקות במחלת לב בגיל מאוחר יותר. לא תיארתי לעצמי כי אסבול מאוטם שריר הלב בגיל כה צעיר, כיוון שעסקתי בספורט, אך גם עישנתי קופסת סיגריות ליום.
התקף הלב החל בשעות הבוקר, אך כיוון שלא הכרתי את הסימפטומים, לא ידעתי מה עובר עליי. כשהגעתי לטיפול נמרץ לב בבית החולים "אסף הרופא" עברתי צינתור, והושם "סטנט" בעורק הסתום.
כמה ימים לאחר מכן התחלתי להרגיש פעימות חזקות ותחושת מחנק, שלא הכרתי בעבר. התלוננתי בפני הצוות הרפואי שטיפל בי, וד"ר תרצה פוקס הוזמנה לבדוק את מצבי. למרות דעת הרופאים האחרים כי אין סכנה בהפרעות קצב אלו, ערכה לי ד"ר פוקס בדיקה אלקטרופיזיולוגית שהעלתה כי מדובר בהפרעות קצב מסכנות-חיים. זו היתה תחושת הבטן שלה, ובכך הצילה את חיי.
ימים ספורים לאחר מכן הושתל בחזי דפיברילטור.
החיים עם הדיפיברילטור שונים מכמה אספקטים:
• את הימים הראשונים מלווים חוסר ידיעה, פחד וחשש מאופן תפקוד המכשיר. עולות שאלות רבות, כגון כיצד עליך להתנהג ומה עלייך לשנות באורח חייך.
• לאחר קבלת מכת חשמל מהמכשיר עולה פחד גדול לחייך, שחולף עם הזמן.
• העובדה שמושתל בחזי מכשיר כה חשוב מגבילה בסוגים שונים של פעילויות ספורטיביות ובהרמת משאות כבדים. גם האיסור להיות חשוף לקרינה אלקטרומגנטית מגביל, ומעורר צורך להתריע בפני מאבטחים בכניסה למקומות ציבוריים לא להשתמש במכשיר הסריקה שבידיהם.
• עם השתלת המכשיר קיימת פרוצדורה המחייבת בדיקות סדירות של המכשיר מדי חצי שנה, מה שגורם לדפיברילטור להיות נוכח כל הזמן בתודעתך.
עם זאת, לדעתי, החיים עם הדפיברילטור אינם חייבים להיות שונים בצורה משמעותית מחיי אדם בריא. אפשר לעסוק בספורט (אם כי בתחומי ספורט לא אגרסיביים), לצאת לטייל עם בני המשפחה, לנסוע לחו"ל (מרכזים של החברה היצרנית של הדפיברילטור קיימים במקומות רבים בעולם), ובעצם – לחיות ככל אדם.
הערת פרופ' תרצה פוקס:
תבתי אודות מקרה מעניין זה באתר זה ב"יומנו של רופא". "תומר", שגילה את האתר בעצמו, נהנה לקרוא את הסיפור אודותיו, והתנדב לכתוב את הצד המשלים של הסיפור, דהיינו, מנקודת המבט של המטופל. "תומר" ביקש שלא לפרסם את שמו, והחלטנו במשותף להשתמש בשם הבדוי של המטופל שב"יומנו של רופא".
