בארה"ב, הגורם המוביל למוות פתאומי בספורטאים הוא מום מלידה שבו שריר הלב עבה מדי (קרדיומיופטיה היפרטרופית – HCM). בהשואה, באיטליה, מחלה זו כגורם למוות פתאומי לספורטאים כמעט ולא קיימת. מסתבר שהסיבה לדבר נעוצה בצורת הבדיקה של הספורטאים – המשתנה בין מדינה למדינה.

בארה"ב, בעת כתיבת שורות אלה (שנת 2019), הכללים משתנים ממדינה למדינה, אך בעקרון, לא קיימות דרישות פורמליות לבדיקת מועמדים לתחרות ספורטיבית. הנושא תלוי לגמרי בשיקול דעתו של רופא מקומי (ולעתים מסתפקים בבדיקת אחות בלבד) אשר בדרך כלל עובר על ההסטוריה הרפואית של השחקן ועורך לספורטאי בדיקה גופנית. סינון זה אינו מספיק על מנת לאתר ולגלות ספורטאים עם מחלות לב.

באיטליה, לעומת זאת, התקבל בשנת 1971 חוק "ההגנה לפעילות ספורטיבית" אשר מכתיב מתוך גישה מחמירה כיצד ואלו בדיקות יש לערוך לכל מועמד לפעילות ספורטיבית. כל אדם המעוניין לעסוק בספורט באיטליה חייב לעבור מדי שנה בדיקות לב מקיפות על מנת שיוכל להמשיך לעסוק בפעילות ספורטיבית. בדיקות אלה כוללות בדיקת ההיסטוריה הרפואית של המועמד, בדיקה גופנית, ובדיקת א.ק.ג. עיסוק בענפי ספורט מסויימים (כדורגל, אגרוף ואופניים), מחייב גם בדיקת מאמץ ובדיקת אקו. הרופא המאשר לספורטאי לעסוק בספורט מקבל על עצמו אחריות מלאה למצב בריאותו של הספורטאי, ואף אחראי לכך מבחינה משפטית במידה וטעה בשיקול דעתו הרפואית.

לאור בדיקות מקיפות אלה שעורכים לשחקנים באיטליה, ברור אם כן, מדוע נתוני הסטטיסטיקה למוות פתאומי באיטליה שונים מאד מאלה של ארה"ב. המצב בארה"ב מאד מוזר, ואין בכוונתי להצדיקו אלא לנסות ולתת הסבר לדבר. בארה"ב פעילות ספורטיבית תחרותית בגילאים צעירים כל כך מפותחת ומליוני בני נוער נוטלים חלק בפעילות זו. מאידך, הבדיקות הרפואיות בארה"ב מאד יקרות, ויישום החוק האיטלקי במלואו בארה"ב היה עולה כ- $2,000 לכל שחקן מדי שנה בשנה. ישום חלקי של החוק האיטלקי היה עולה בין $250 לכ- $500 לכל שחקן. עלות זו יקרה מדי, וקרוב לוודאי שהיה מונע את השתתפותם של הרבה בני הנוער בפעילויות ספורטיביות בארה"ב, וממילא, היה כורת את ענף הספורט בארה"ב.

על אף שאין בידי נתונים לכך, העלויות הרפואיות באיטליה כנראה זולות יותר ומאפשרות יישום החוק. אף על פי כן, ישנה מודעות הולכת וגוברת בארה"ב למוות פתאומי בספורטאים וישנם מספר התארגנויות מקומיות לבצע בדיקות אלה בצורה מאסיווית (כחלק מיום ספורט עירוני) ובו מתבצעות בדיקות אלה בצורה המונית וזולה יותר (ולעתים תוך קבלת חסות וסבסוד ממוסדות וחברות מסחריות).

 ומה המצב בישראל?

בישראל אנו קרובים יותר להקפדה האיטלקית מאשר ל"אנרכיה" האמריקאית. חוק הספורט בישראל כולל תקנות רפואיות המחייבות כל העוסק בספורט לעבור בדיקות רפואיות מסודרות במכונים מיוחדים למטרה זו. בדיקות אלה כוללות מילוי שאלון רפואי, בדיקה גופנית מקיפה, א.ק.ג, לחץ דם, ובדיקת מאמץ. אין במדינת ישראל דרישה גורפת לבדיקת אקו. על פי שיקול דעתו, הרופא יכול לשלוח את הספורטאי לבדיקות נוספות ולבירור נוסף ומעמיק יותר.

בפועל, רופאי ספורט בדרך כלל לא נוטלים על עצמם אחריות, ובכל מקרה של חשד שולחים את הספורטאי לבדיקות נוספות ולבירור מקיף אצל קרדיולוג (ואנו רואים במשרדנו הרבה ספורטאים במסגרת זו).

עד כמה שהדבר אירוני, בדיקת אקו שכה קשה לעשות בארה"ב העשירה, נגישה לרוב הציבור במדינת ישראל ונעשית על פי הצורך בדרך כלל במסגרת קופת חולים וללא עלות לספורטאי. ההסבר לכך נעוץ בשוני שבמבנה הרפואה שבשתי המדינות. בדיקת אקו שעולה בארה"ב כ- $1,000 עולה במדינת ישראל כ- $200 בלבד. בדיקת א.ק.ג. שבארה"ב עולה כמעט $100 עולה בקופת חולים בישראל כ- $10 . הסיבות העיקריות להבדל זה הם: 1) ההבדל (הגדול) בשכר הרופאים בין שתי המדינות, 2) רמת השרות האדמיניסטרטיבי הנמוכה יותר בישראל ו-3) קיומם של תורים ארוכים יותר לבדיקה. כל אלה תורמים לפער במחירים בין שתי המדינות. לעניננו כאן, כאשר מדובר על אנשים שהם בסך הכל בריאים וצריכים את הבדיקות לבירור בלבד, ההמתנה הארוכה בדרך כלל אינה מהווה בעייה והעלות הנמוכה מאפשרת נגישות רפואית לבדיקת אקו כמעט לכל המעוניין.